מה קובע החוק בענין השבת סכומי ארנונה ששולמו ביתר ?
חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) קובע, כי בעלים של נכס שחוייב בתשלומי ארנונה, ולא הגיש השגה לוועדת הערר של הרשות בעניין גובה החיוב תוך 90 יום, רשאי לנקוט בהליך משפטי בפני בית המשפט, ולטעון כל טענה שהיה יכול להעלות בהשגה על פי החוק.
כלומר, חוק הערר אינו עוצר את אפשרותו של בעל הנכס לפעול בדרך משפטית בכל הקשור לגובה הארנונה שהוטלה עליו, ולתבוע החזרים.
כמו כן, חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) קובע, כי אדם ששילם לרשות תשלומי חובה ביתר, על הרשות להחזיר את התשלום תוך 30 יום בתוספת ריבית והפרשי הצמדה למדד.
השבת סכומי ארנונה גם מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט
דיני עשיית עושר ולא במשפט עוסקים בעילות תביעה משפטיות, משמעותן הוא שצד אחד מתעשר על חשבונו של הצד השני, בעוד שאינו זכאי לכך. מדובר בעילה משפטית שעושים בה שימוש במסגרת דיני החיובים ובין היתר בדיני חוזים, דיני תאגידים, דיני קניין, קניין רוחני ועוד.
החוק הרלוונטי לדינים אילו הוא חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט 1979 – "דיני עשיית עושר ולא במשפט הינם רלוונטיים לנושא השבת סכומי ארנונה ששולמו ביתר מאחר ו "אדם המשלם בחשבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, שעה שההוראה אינה חלה עליו, טועה טעות יסודית ולכאורה הוא זכאי להשבה".
חיובי יתר של ארנונה עלולים לעלות כדי רשלנות מצד הרשות המקומית
בתי המשפט קבעו לא אחת כי העירייה צריכה לפעול על פי הדין, ולא לנקוט באסטרטגיה כלפי האזרח כדי להחלישו. בפרשת צור נגד עיריית ירושלים, קבע בית המשפט, כי גביית תשלומי יתר של ארנונה, הינה בלתי חוקית ומחייבת השבת הסכומים ששולמו ביתר שלא כדין. מדובר בהשבה מלאה של הסכומים העודפים.
בפרשת צור נקבע כי העירייה שגתה מלכתחילה לגבי הרישום של שטח הנכס, וחייבה את התובע בחישובים שגויים ובחיוביי יתר. נקבע כי מדובר במעשה רשלנות מצד העירייה, שכן היתה היא חייבת לבצע מדידה נכונה של השטח לצורך החיוב בארנונה.
גם בפרשת עיריית נהריה נגד קזס, ציין בית המשפט, כי עירייה שאינה מבצעת מדידה נכונה של הנכס, מתרשלת, ואין לשלול את זכותו של האזרח להשבת הסכומים ששילם ביתר במלואם.
השבת חיובי יתר של ארנונה מכח דיני המניעות וההשתק
ביהמ"ש קבע בפרשת צור נגד עיריית ירושלים כי חובתה של הרשות להשיב לנישום את עודפי תשלומי הארנונה ששולמו לה על ידו, נסמכת גם על עקרונות של מניעות והשתק, כלומר, אם מנהל הארנונה הציע בעבר תיקון רטרואקטיבי לחיוב הארנונה, העירייה מנועה מלחזור בה מהחלטה זו של מנהל הארנונה, רק משום שההחזר אינו משתלם לה כלכלית.
טענות הגנה אפשריות של הרשות המקומית
טענת "הגנת תקציב", "קיזוז", "שיהוי" וכיוצא בזה. לא אחת ובאופן סתמי, טוענת הרשות הנדרשת להשיב סכומים ששולמו לה ביתר – לפגיעה קשה בתקציבה. מדובר בטענת "הגנת תקציב" הנזכרת בחוק עשיית עושר ולא במשפט המצוין בסעיף 2 לחוק.
הרשות טוענת במקרה כזה, כי לאור תום הלב מצידה, לנוכח עקרון סופיות השומה, וכן לאור השיהוי בהגשת התביעה להחזר – נגרם לה שינוי לרעה במצבה, וכי זכותה לשמור על תקציבה ויציבותו.
ביהמ"ש קבע כי אין זו עילת הגנה מותרת, מאחר על הרשות מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט באופן עובדתי ומספרי, שאם תענה לתביעה ההשבה, התקציב שלה יפגע באופן משמעותי, ולא תוכל להמשיך ולבצע את המוטל עליה.
בפרשת עיריית ירושלים נגד שירותי בריאות, נדחתה בקשת העירייה להפחית את סכומי ההשבה של הארנונה בשל טענה של הגנת תקציב.
טענות הגנה נוספות בהן נוקטת הרשות המקומית במסגרת תביעה נגדה להשבת סכומי ארנונה ששולמו בעודף הן שיהוי וקיזוז (נדונו בפרשת צור).
טענת התיישנות
מדובר בשתי טענות נפרדות – התיישנות על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר), והתיישנות על פי חוק ההתיישנות.
במקרה מעניין, חייב בית המשפט את עיריית תל אביב להשיב כספים ששולמו ביתר לידי בעליו של מבנה תעשיה, בעקבות מדידה מחודשת, שגילתה כי נפלה טעות של כ- 19 מ' עודפים בשטח הנכס.
עם זאת, נקבע, כי יש להשיב את הכספים רק החל משנת 1998, מאחר ובשנים שקדמו לכך חלים דיני התיישנות. במקרה הנדון קבע בית המשפט כי עליו להתערב כדי למנוע פגיעה ועיוות דין כלפי התובע.
נקבע כי בשל כך שהתובע לא ידע אודות הטעות בעניין חישוב השטח, לא השיג על כך בזמן (תוך 90 יום) בפני ועדת הערר, אולם מאחר ועל פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) הוא רשאי היה לפנות לבית המשפט – טענת ההתיישנות בנוגע להשגה בפני הועדה נדחתה.
עם זאת, לעניין טענת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות נקבע, כי מאחר והתובע לא הוכיח את כל הנדרש על פי טענת התייישנות שלא מדעת, שכן לא נקט בזהירות סבירה ולא הזמין מדידה של הנכס שהיתה מגלה את הטעות – יש לקבל את טענת העירייה בקשר להתיישנות התביעה עד לשנת 1998, והתובע יקבל החזרים רק החל משנה זו.